ה"אני מאשים" של העדר

1.

התקשורת הישראלית הקנונית החליטה להתאבד בשידור חי בערב שישי האחרון. באולפן החדשות של ערוץ 12 הוכרזה מלחמה רשמית וכוללת נגד קהל הצופים. הפרשנים הקבועים הביאו את מסע העלבונות השבועי שלהם לשיא חדש, והעלו בזיכרון את התפרצותו האלמותית של שמעון פרס נגד מפגיני הליכוד: "חבורת שיכורים שעושים תנועות מזרחיות".

מדורת השבט של אמנון ("אתם ילידים") אברמוביץ', רוני ("הילדים שלי ירדו מהארץ") דניאל, דנה ("ילד קקות") ויס, ורינה ("אתם עדר עיוור") מצליח, התעלתה על עצמה כשרמזה שקהל המפגינים בעד נתניהו הורכב בעיקר מעבריינים מורשעים. אם בשנות ה־70 המצביע הימני הגנרי היה שיכור, ב־2019 הוא הועלה לדרגת עבריין.

שערו בנפשכם שבתוכנית האקטואליה הנצפית ביותר ב־CNN היה יושב פאנל ומתייג את השחורים בארה"ב כציבור עברייני נטול בינה. ראשי המערכת היו נערפים למחרת, מהעורך הזוטר ועד אחרון הפרשנים.

מהבחינה הזאת ישראל לא זזה מילימטר מימי סאלח שבתי. אם משדר חדשות בזמן צפיית שיא יכול להרשות לעצמו שיח שנאה כל כך מיושן וגזעני מבלי לחשוש מתגובה או מסנקציה, אנחנו כנראה חיים במדינה שיודעת לדבר במבטא נאור, אבל שורשיה נעוצים עדיין בדפיו של הפנקס האדום.  

לא בכדי הוציאה הפגנת התמיכה בנתניהו את התקשורת מדעתה: היא סימלה יותר מכל את הכישלון הצורב של מיזם מחטף התודעה המושקע וארוך השנים של התקשורת המגויסת; הם הרי הפכו כל אבן כדי לשכנע את הציבור שראש הממשלה המושחת שלהם הפר את אמונם.

והנה, הציבור שאמור היה לקנות את הסחורה המניפולטיבית, הפך את היוצרות: לא נתניהו הפר את האמון שלנו, אלא התקשורת שניצחה על ניסיון הפיכה בלתי דמוקרטי. וישראל השנייה, הזועמת, המתוסכלת והנלעגת, תבעה בהפגנה דין וחשבון גם מהתקשורת.

2.

אבל במקום בדק בית, הפרשנים התבצרו באולפנים האטומים ובדעות הקדומות. הפגנה אזרחית שקטה, מרגשת ומוצלחת הפכה במחי עריכה מניפולטיבית ל"הפגנת כל בבוניה". המצלמות בררו בקפידה את הפרומיל המתלהם והסתירו בכישרון את הרוב המכריע ששר שירים, התחבק או האזין לנאומים.

האנשים האלה, שנכחו בהפגנה, הביטו על עצמם בטלוויזיה ולא הצליחו לעכל את מה שעיניהם רואות – הם באמת לא ידעו שהם כאלה. ולא רק בערוץ 12. בכאן 11, למשל, התמקדו ב"אלימות המסוכנת" והציגו לופ אינסופי של שלוש דמויות צעקניות (זה כל מה שהיה להם) לצלילי מוזיקת אימה שעורך שטוף שנאה שתל ברקע.

בערוץ 13 הסביר הפרשן ברק רביד לצופיו שהנואמים בהפגנה נגועים ב"אלימות, גזענות והסתה", ואני תוהה אם הוא התכוון לעיתונאי אלי ציפורי, לד"ר גדי טאוב, לעו"ד שמחה רוטמן או אולי אלי, סופרת שחטאה העיקרי הוא השתייכות למחנה הלאומי. איך אפשר ללהג על הסתה ושנאה, כשברקע מוקרנות תמונות שנועדו להעצים את דימוים של מפגינים כאספסוף אלים וחשוך? 

למרות גילו הצעיר יחסית, רביד כל כך נגוע בדפוסי חשיבה מיושנים, שגם אם יתאמץ – לא יצליח להקשיב למה שכן נאמר על הבמה: שאלות משפטיות קשות הנסמכות על עובדות שאין עליהן עוררין. במוקדם או במאוחר מישהו יצטרך לספק את התשובות לשאלות האלה; בסוף גם הפרשנים באולפנים ייאלצו לגייס קצת יותר מסטריאוטיפים נחותים על הסתה וגזענות כאמצעי לסתימת פיות. 

3.

אבל הסיפור החשוב הוא הקהל שנגדו התקשורת הסיתה. היתה שם נציגות מכובדת של הציונות הדתית, היתה גם נציגות מפתיעה של הציבור החרדי, שבדרך כלל נמנע מהפגנות חוץ מגזריות, היו שם לא מעט ימנים רביזיוניסטים חילונים ממוצא אשכנזי שבאו לתבוע את עלבון הסזון ואלטלנה, הנמשך בווריאציה מנומסת עד היום, וכן, היו שם גם מזרחים מסורתיים מהפריפריה ומהמרכז. במילים אחרות, היה שם ייצוג של רוב המגזרים בעם ישראל, וזה לב העניין: הרוב התאחד על שלל מגזריו כיוון שנמאס לו להיות מדוכא בידי המיעוט, בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט.  

הציבור הזה הפנים שהניסיון להפיל את נתניהו לא נובע רק משנאה אישית כלפי רה"מ, אלא מתיעוב קמאי והיסטורי של המגזרים שבחרו בו ובגוש שאותו הוא מוביל. ישראל השנייה הבינה שתיקי נתניהו הם שיטה לעקוף את הריבונות שלה. וזה לא שאין בהתקוממות העממית הזאת רגש, בוודאי שיש בה – רגש אוניברסלי של ציבור שהחופש נלקח ממנו, זעם ותסכול מול שכבה פיאודלית בכסות של דמוקרטיה; מול מעמד אצולה של קומץ פקידים ונסיכי משפט ששולט ביד רמה ברוב העם.

4.

ומה באמת עומד מאחורי המלחמה הפסיכולוגית הזאת של תקשורת התוקפת את צרכניה? נתניהו הוא רק סמל למשהו עמוק המשתקף מהציבור הזה, על מגזריו השונים. מה משותף למתנחל בשומרון ולמזרחי מהפריפריה, לחרדי מבני ברק ולרביזיוניסט מתל אביב? דבר אחד מרכזי: הצביון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

וזאת המלחמה העמוקה מאחורי תיקי נתניהו המופרכים, מאחורי מחדלי הפרקליטות והחקירה, מאחורי השליטה המוחלטת של אהרן ברק ויורשיו במערכת המשפט שהפכה את נציגי הריבונות לניצבים ואת הפתקים בקלפי לקונפטי. המלחמה הזאת היא נגד רוב מוחלט שרוצה בישראל יהודית ודמוקרטית, לעומת מיעוט בריוני שחטף את כל מוקדי הכוח לטובת יצירת ישראל חדשה, בדמות מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינים.

במהלך עשור שלם הם ניסו "לבוא בטוב": כיוונו את החיצים נגד נתניהו מתוך מחשבה תמימה שהציבור הלאומי הוא אכן עדר, ולכן פשוט צריך לכוון אותו על ידי הסתה ופרופגנדה לכיוון ה"נכון" באחו. אבל העדר העיקש סירב לציית, ובמקום לאבד את האמון בנתניהו, הוא חשף את הנעשה מאחורי המסך, ואיבד את האמון בתקשורת, במשטרה ובפרקליטות.

אז בשבוע האחרון עברו תותחי התעמולה מירי לעבר המנהיג של הציבור הזה, לירי ישיר על הציבור עצמו. מהבחינה הזאת, זהו מהלך התאבדותי, כי בלי הציבור בצד השני של מקלטי הטלוויזיה, התקשורת מאבדת את זכות הקיום שלה.

ייתכן שהדבר נובע מניתוק מוחלט של יושבי האולפנים שהתנוונו במגדלי השן, ואינם מבחינים בזעם הציבורי שנבנה נגדם. וייתכן שזה נובע מתיעוב פתולוגי כלפי רוב הציבור הישראלי, עד שלא אכפת להם לשלם את המחיר, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים".