בין המערב לרדיקלים: איראן על פרשת דרכים

היום לפני 41 שנה, עשרה ימים אחרי שובו של אמאם חומייני לאיראן מגלות בת כמעט 15 שנה וכמעט חודש אחרי עזיבת השאה, השתלט ההמון הזועם על ארמון המלוכה והוכרז ניצחונה של המהפכה, שאז עדיין לא נקראה אסלאמית. האסלאמיסטים גנבו את המדינה רק מאוחר יותר.

ב־1963 פצח מוחמד רזא שאה בשורת רפורמות שמטרתן המוצהרת הייתה להזניק את איראן קדימה, וכשהפנים מערבה אז קדימה זה לכיוון מערב. מטרתן הפחות מוצהרת, אך השקופה למדי, הייתה להחליש את קבוצות הכוח הקיימות, בעלי האדמות ובמיוחד אנשי הדת, ולבנות לעצמו בסיס תמיכה חדש מקרב המעמדות שהיו עד אז נמוכים. הרפורמות קיבלו את השם האטרקטיבי "המהפכה הלבנה של השאה והעם", אבל העם, ברובו, פחות זרם.

האוריינות והחיסונים שהגיעו לכל כפר התקבלו בברכה על ידי כולם, אבל ההתפתחות המואצת בהשכלה הגבוהה ללא ייצור מקומות עבודה לכל הבוגרים עיבתה את שורותיהם של האינטלקטואלים הזועמים על השאה. רפורמת הקרקעות, שהייתה אמורה להביא לעלייתו של מעמד ביניים חדש וחזק שתומך בשאה, הביאה למעשה להגירה המונית של כפריים אל הערים, שלא היו ערוכות לקלוט אותם, ועוררה זעם על השאה בקרב בעלי הקרקעות הקודמים ואנשי הדת (הווקף היה בעל קרקעות חשוב).

סטודנטים מוחים על הפלת המטוס האוקראיני בטהרן // צילום: אי.אף.פי

האחרונים גם זעמו כי המהפכה ניסתה לנשל אותם ממעמדם, וגם כאן עשתה בדיוק את ההפך. המסגדים התמלאו גם באינטלקטואלים שלא פקדו אותם בעבר.

הפתיחות למערב נתפסה לרוב כחולשה, והניסיון לטפח ולהדגיש את הזיקה להיסטוריה העתיקה של המדינה נתקל בבוז. אנחנו הרי מוסלמים יותר מ־1,300 שנה, מה פתאום עכשיו (1971) חגיגות 2,500 שנה לכורש הגדול, בפאר בזבזני חסר תקדים, בזמן שאנשים רעבים ללחם ברחובות ונאסרים על הבעת דעה? המהפכה ב־1979 הפילה את השאה, ואחת מסיסמאותיה הייתה "לא מזרחי, לא מערבי – רפובליקה אסלאמית". התנערות מוחלטת מ"מחלת המערב".

אז מי הצליח למערב את איראן? מי הצליח לרוקן את המסגדים, לגרום להמוני איראנים להגדיר את עצמם חסרי דת (אפילו לא מוסלמים חילונים!), לצעירים להעדיף מוזיקה מערבית, לנשים לשאוף להוריד את החיג'אב ולהתלבש יותר חשוף? מי הצליח להביא לפיחות כזה במעמדם של אנשי הדת, שהם פוחדים היום ללכת בציבור בגלימה ובעמאמה, כי תוקפים אותם ברחובות? מי גרם לפקקים העצומים לפני קבר כורש ביום כורש (יום השנה לכניסתו לבבל), עד כדי כך שבשלוש השנים האחרונות נסגרו לשם הדרכים?

הרפובליקה האסלאמית, כמובן. הזהות האיראנית מיטלטלת בין האסכולה האיראנית לאסכולה האסלאמית, כאשר האסכולה האיראנית מושכת מערבה, שכן האיראנים הם עם הודו־אירופי ולא שמי. מטוטלת הזהויות הזו עובדת כך שבכל פעם שהשלטון מושך לכיוון אחד, העם הולך לכיוון השני. בשנות ה־40 אמר הוגה הדעות אַחְמַד כַּסְרַוִי שעל איראן לתת את השלטון בידי אנשי הדת כדי להתפכח מאשליית קסמו של האסלאם. הוא נרצח ב־1944, ולא ראה את נבואתו מתגשמת אחת לאחת: הרפובליקה האסלאמית הגשימה את חזון השאה.

יש לציין כי התמונות המצוירות כאן – של איראן של היום ושל איראן לפני המהפכה – הן הכללות גסות. איראן היא ארץ של גיוונים וניגודים, ובכל אחד מהזמנים היו גם מי שתמכו בשלטון ובקו שהוא מוביל.

ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן מהמרכז האקדמי שלם וממרכז עזרי, ומחברת הספר "מגילת אסתר: מאחורי המסכה" בהוצאת זרש.